תקן בינלאומי 37 מסדיר את הטיפול החשבונאי בהפרשות, התחייבויות תלויות ונכסים תלויים, קובע את כללי הכרה ומדידה והגילוי שניתן בגינם בדוחות הכספיים, וזאת על מנת לאפשר למשתמשים להבין את טבעם, עיתויים וסכומם של ההפרשות, ההתחייבויות התלויות והנכסים התלויים.
הטיפול החשבונאי בהפרשות, התחייבויות תלויות ונכסים תלויים מייצג את אחת הדוגמאות הבולטות להתמודדות של החשבונאות עם ההשפעה של אי וודאויות השוררות בסביבה העסקית. הדיווח הכספי בגין פריטים כאמור נשען במידה רבה על אומדנים והערכות הנהלה, כאשר התוצאות בפועל עשויות להיות שונות מאומדנים אלו.

התקן בין היתר דן בשאלת עיתוי ההכרה בהפרשה (התחייבות) ומדידתה במקרים הבאים:

• תביעות שהוגשו כנגד החברה ועל ידי החברה.
• אחריות שהעניקה החברה למוצריה (במקרים שאינה מהווה מחויבות ביצוע נפרדת).
• שינויים מבניים שנערכים בחברה.
• חשיפה או מחויבות לנזקי איכות הסביבה (מחויבות לשיקום/פירוק/פינוי וכו).
• חוזים מכבידים.
• זכויות לשיפוי או דמי ביטוח של החברה.
• היטלים (IFRIC 21).

כפי שיובהר בהמשך התקן מאמץ גישה שמרנית יחסית לצורך הטיפול החשבונאי. כמו כן, התקן מביא לידי ביטוי את הגישה המאזנית על פיה קיימת העדפה של  הדוח על המצב הכספי על פני רווח או הפסד. מסיבה זאת, העיקרון הבסיסי שבתקן זה משתמש במבחן הסבירות (צפי) כדי להחליט האם צריך ליצור הפרשה בדוח על המצב הכספי.

נקדים ונאמר כי התקן לא עוסק בשאלה כנגד מה תוכר ההפרשה (ההתחייבות) , אלא בשאלה האם יש להכיר בה וכיצד למדוד אותה. ההכרה בהתחייבות יכולה להיות מוכרת כנגד הוצאות, כנגד היוון לנכס או כנגד קיטון בהכנסות וזאת בכפוף לכללי החשבונאות המקובלים.